3 סגנונות הורות לנוער עם בעיית התמכרות - חלק א' 

אילן גבאי-מטפל פרטני זוגי ומשפחתי-התמחות בטיפול בנוער בגיל ההתבגרות כולל נפגעי סמים
מען:כורזים 3א' תל-אביב 69185 טלפקס- 6481226 - 03 e-mail: ilangaby@netvision.net.il חדרי טיפול בת"א ורחובות


"הפוליטיים" "המאביסים" ו"המעצבים"

שלושה סגנונות הורות לנוער
עם בעיית התמכרות-הנדרשים להתערבות
חלק א'

תוכן העניינים המלא (חלקים א' + ב')


א) הקדמה

1. "המשפחה כשלם" אופי ההתבוננות הרצוי על הבעיה בדרך לפתרון.

2. ה"שימוש" בנער כפתרון למצוקות ההורים והמשפחה.

3. תפיסות וגישות הוריות שגויות - בדרך לפתרון בעיית התמכרות. (הטיפול על פי "נוהל המוסך")

4. ההכרח שבגיוס ההורים לתהליך ההבראה הכולל.


ב) שלושה דגמי יסוד של הורות לנוער מתמכר

1. ההורים עם הדפוס הפוליטי ("ההורים הפוליטיים").


2. ההורים עם הדפוס המאביס ("ההורים המאביסים").


3. ההורים עם הדפוס המעצב ("ההורים המעצבים").



א) הקדמה

1. "המשפחה כשלם"- אופי ההתבוננות הרצוי על הבעיה בדרך לפתרון.

ישנם שני כיוונים מרכזיים בטיפול בנער עם קשיים ובמיוחד בנער עם בעיית התמכרות:
א. הטיפול הפרטני בנער.
ב. הטיפול המערכתי משפחתי (במקביל או ביחד עם הנער).
הגישה הרווחת של חלק גדול מהמערכות הטיפוליות והדמויות הטיפוליות היא להתרכז בטיפול בנער באופן פרטני. משום מה קיימת הנטייה להצניע או להזניח את הטיפול במערכת ההורית- משפחתית. לפעמים זה נובע מטעמים טכניים- קושי או אי יכולת לגייס את ההורים. לפעמים זה נובע מהעדר מודעות לחשיבות הטיפול ברכיב הזה לשם הפקת תוצאות.

זה יהיה לא נכון להתעלם מהעובדה שהנער תלוי במשפחתו ובהוריו:
טכנית- כספקי מקום המגורים ואמצעי הקיום, רגשית- כדמויות מפתח בחייו בעבר ובהווה, וחוקית- הם האפוטרופוסים שלו- הוא תחת אחריותם וסמכותם מכוח החוק.

לנער בדרך כלל אין את הבחירה לא להיות חלק מהמערך המשפחתי. מכיוון שהנער הוא שייך, נוכח וגם כפוף למערכת ההורית- משפחתית, קיימת זיקה מובהקת בין הדינאמיקה בה הוא שרוי לבין מצבו והתנהגותו. הנער הוא "תבנית נוף מולדתו". הוא חלק אינטגראלי ממערכת משפחתית חיה נושמת והוא אחד מתוצריה. הנער מושפע מאופייה, מיחסיה, חוקיה, בעיותיה ומצוקותיה.

חלק גדול ואולי מכריע מפעולותיו ומהתנהגותו של הנער הם תגובתיות - הם פועל יוצא של תגובתו לדינאמיקת היחסים המשפחתית ובייחוד יחסיו עם הוריו. זאת תהיה טעות להתעלם מכך.
יש להתייחס אל הנער ומשפחתו על פי התפיסה הרואה את המשפחה כמערכת,
"הקבוצה כשלם", "המשפחה כשלם". המשפחה היא כמו ישות, אורגניזם, יחידה פועלת ומתפקדת- עם זהות ואופי משל עצמה. לכל איבר במערכת יש השפעה על המכלול, על ה"אורגניזם". ל"אורגניזם" ומצבו יש השפעה על כל איבר. קיימת תלות הדדית משפיעה ומושפעת. בתוך השלם מתפתחים נורמות, ערכים, תפקידים, דינאמיקות- שהם גם נובעים מהשלם וגם מזינים את המערכת כשלם.
נדרשת התערבות שתיצור שינוי בתשתית, במבנה היסוד, במכלול המשפחתי. נחוץ שינוי מערכתי שיגביר את ההסתברות לתגובה אחרת מצד הנער ויקדם את הבראתו.

לפעמים ה"רצפה הביתית" נעשית באופן מקרי או יזום חלקלקה ובעלת שיפוע מדרדר.
הנער ה"רקדן" שינסה להיפרד מהתמכרותו ולחזור לרקוד את החיים- יחליק, ייפול ויודח שוב - כבר במוקדמות. הנער נולד או נועד לרקוד את ריקוד החיים על רצפה ביתית נכונה ומותאמת במידת האפשר.

המערכת הטיפולית צריכה לשפץ ולאזן את "השיפוע הביתי" המסוכן. היא אמורה לצמצם את כמות ה"ווקס" שעל הרצפה, כדי למנוע "החלקות" ונפילות מיותרות.



2. ה"שימוש" בנער כפתרון למצוקות ההורים והמשפחה

מניסיוני בתחום כמטפל, אני יכול להעיד שקיימת דינאמיקה משפחתית שמתחזקת באופן לא מודע ולא מכוון את מצבו הבעייתי של הנער ואת נטייתו ההתמכרותית. במשפחה של הנער המתמכר ישנה דינאמיקה קבוצתית- פסיכולוגית שתומכת לא בכוונה בכך שיהיה בתוכה גורם מכור ומסומם. קיים קשר צמוד בין אופי היחס ההורי לנער, לבין הקושי הגדול לפתור את בעיותיו.

הורים ומשפחות, כדי לשרוד- מפקידים חלק מהמועקה שלהם וחוסר שביעות הרצון שלהם אצל הנער. הוא הופך להיות שק החבטות של האנרגיה הנפשית השלילית שמצטברת ומחפשת פורקן. להורים קיים צורך לשמר גורם שיכיל את הכעס והתסכול המשפחתי.

ההורים נוטים לשמר את הנער בתור ה"אובייקט הטיפולי"- האובייקט הקבוע הנדרש לטיפול ולתיקון. בהדרגה נבנית צנרת סמויה קבועה ומוצקה- לתיעול קבוע של ההיבטים השליליים שבחיים. הנער הופך לאגן הניקוז של הפסולת הרגשית שהצטברה.

אין ספק שתפקיד ההורות בעידן הפוסט מודרני המורכב - הוא קשה ומסובך מאוד.
לפעמים הנער הופך לאמצעי המשפר את ההישרדות הפסיכולוגית ההורית בעידן הזה. ההורים עובדים עם תבנית התייחסות שעובדת להם ושאיתה הם מרגישים נוח. זוהי תבנית שנותנת להם בטחון בין היתר, מכיוון שהם שולטים בה וכבר מיומנים בה. זה ש"המפעל המשפחתי" עובד בצורה המוכרת להם - מעניק להם ביטחון ויציבות. בתוך ההוויה ההשרדותית בה הם שרויים, המוטיבציה העיקרית שלהם היא לנסות ולשמר "שקט תעשייתי" והתנהלות צפויה ורציפה. הם רוצים לגרום למה שקרוי בפיזיקה "להתמד מצב" או "להתמד תנועה". היציבות נתמכת על ידי השימור של חלוקת התפקידים המסורתית, הידועה והקבועה.

התוצאה הבעייתית היא - העדר סיכוי לשינוי.הנער בדרך כלל מאבחן באופן די מדויק את אופי ההתנהלות המשפחתית. הוא יודע שהסיכוי שתבנית המחשבה והפעולה ההורית-משפחתית תשתנה- הוא נמוך מאוד. הוא יודע שהמשפחה וההורים ימצאו את הסיבה, את הרציונל להמשיך ולהתלונן עליו, להאביס אותו,לעצב אותו ו"להשתמש" בו. זה אחד הגורמים לכך שהוא ממשיך ואוחז בהתמכרותו.

המערכת המטפלת צריכה לפורר את הדינאמיקה המייצבת והמתחזקת את המצב הזה. יש צורך לשנות את הדינאמיקה המשפחתית כדי שתשתנה התנהגות הנער. ללא הכוונה אינטנסיבית של ההורים, ללא עיצוב מחדש של התרבות, של הכללים והתפקידים במשפחה (באופן המותאם לעידן
הפוסט מודרני)- קשה להאמין שייווצר שינוי שיחזיק מעמד.



3. תפיסות וגישות הוריות שגויות - ביחס לפתרון בעיית ההתמכרות.
(הטיפול בנער ב"נוהל המוסך")

ההורים המנסים להתמודד עם נער עם בעיות ובייחוד בעיית ההתמכרות - סובלים מהנחות יסוד שגויות, ומגישות לא אפקטיביות.

א. ההורים אינם מזהים את מצבו של הנער כקשור ומושפע מהדינאמיקה הביתית העכשווית.

הלחץ בו ההורים שרויים אינו מאפשר להם לזהות את לחצי הנער כלחצים השונים מלחציהם. הם מתקשים להבין את מקור הלחץ ולהזדהות עם תוצאת השפעתו על הנער. ההורים באופן לא מודע, עסוקים בלטפל בלחץ שנוצר אצלם כתוצאה ממצבו של הנער, ופחות במצבו של הנער ובלחציו האמיתיים.
למעשה הם ממוקדים יותר בלצמצם את המצוקה ההורית שלהם שנוצרה מהמצב שהתהווה,
וכן למזער את ה"עדות" לכישלונם. הם מנסים לעזור לעצמם להשתחרר מתחושתם הרעה נוכח התנהגותו ומעשיו של הנער. אין ספק שבדרך זו הם אינם עוזרים לו להיחלץ ממצבו.

הם נעשים עיוורים לסיבות הקשורות בדינאמיקה המשפחתית ובהכרח לטפל בהם. מבחינתם עיקר פתרון הלחץ הוא לדעת שהנער מטופל, מתפקד, ונפרד מהתמכרותו. הם אינם מודעים לכך שנדרש מהם "רה-ארגון" בממלכה ההורית-משפחתית. מבחינתם מעורבותם אינה כוללת את הצורך להתבונן ביחסי היסוד, ולשנות את תנאי היסוד שהם יצרו לילדם בבית. הם אינם מודעים לכך שיש צורך לעצב מחדש היבטים שלהורים יש למעשה שליטה מסוימת עליהם כגון:
גבולות, אופי היחסים, היתרים, תנאי חיים, אוטונומיה, אופני התערבות וכו'.
כך למעשה הם מקדמים פתרון הרבה פחות מהנדרש ומהאפשרי.

ב. ההורים נוטים לטפל בנער המתמכר- על פי נוהל "הטיפול במוסך".

המעורבות ההורית עסוקה בעיקר בחיבורו של הנער המתמכר לגורם הטיפולי הראוי. היא עסוקה בהפקדתו- בהשמתו- במקום הטיפולי הראוי והנכון. המודל הטיפולי שההורים מאמצים אותו- קרוב לפנטזיה של טיפול במוסך.
הנטייה שלהם היא לשלוח את הנער לטיפול - ולקבל אותו מתוקן. זהו אותו סוג של דינאמיקת יחסים שמתקיימת כשהרכב נשלח למוסך.
רותי רק- המנהלת המקצועית של אל סם, קוראת לזה - ההורים ששולחים את ילדם לטיפול עשרת אלפים אצל המטפל "המוסכניק המורשה". מבחינתם תפקידם הוא לתאם- להפנות -ולשלוח. להשקפתם "תיקון" הנער הוא בידי המטפל "המומחה".
תפקידו של המטפל- לתקן את המקולקל והנשחק (פלגים, פלטינות, שמן גיר, פילטר אויר וכו'.) הוא אמור להחזיר את הנער מתוקן (נטול התמכרות) ומוכן לתפקוד (או ל"שימוש") משפחתי המשכי. הפנטזיה היא ש"המומחה" ולא ההורה יעשה את השינוי.

ההורים אינם מתמקמים כחלק מהמערכת המשתלבת באופן פעיל בתהליך ה"תיקון". ההורה אינו מזהה את עצמו כמנוף חשוב לשינוי. למעשה ההורה הוא אולי המנוף החשוב ביותר והוא נזקק בעצמו לטיפול.
ההורה נזקק לשינוי ולהכוונה - לטיפול וכיוון "ראש מנוע" בדרך להבראת בנו.
בפועל, מבחינת ההורה, מושא ההשתנות והתיקון האחד והיחיד הוא - הנער המתמכר.



4. ההכרח שבגיוס ההורים לתהליך ההבראה הכולל

לפעמים ישנה חשיבות קריטית לשותפות פעילה של ההורים בתהליך. לנער המתמכר והמכור יש מוטיבציה נמוכה להשתתף בטיפול. הוא בהתמכרותו כבר יצר סוג של "פתרון" לבעייתו, לכן הוא בדרך כלל מסרב לשתף פעולה.

לפעמים הדרך הכמעט יחידה שנותרה היא התערבות מערכתית. לעיתים, כדי לסיים את ההתמכרות - הפתרון טמון בהתערבות מובנית ויזומה. כאן השינוי מותנה בניהול נבון ומושכל של התהליך.

זהו תהליך שדורש שינוי מהותי ביחס של ההורים לנער ובמקביל- הצבת גבולות נחרצים במקום הנכון ובאופן הנכון. באין שיתוף פעולה מהנער, תהליך השינוי וההבראה אפשרי שיתרחש רק ע"י הגורמים שנמצאים בקרבתו ומעוניינים בשינוי. לפעמים היחידים שיכולים לטפל במצב ולנהל אותו, הם ההורים.


הם אלה שנמצאים איתו בדרך כלל במגע, והוא תלוי בהם בצורה זו או אחרת.
ההורים יכולים להיעזר בייעוץ ובהכוונה של המטפל. בעזרתו הם יכולים ליצור את השינויים התרבותיים, התקשורתיים והטכניים הנדרשים. באמצעותו הם יכולים ליצור-
תוכנית התערבות מובנית. לכן ישנה חשיבות עצומה לגיוס ההורים לתהליך ולהפיכתם לצוות אפקטיבי ומתפקד.


ישנם מקרים מסוימים בהם אפשרי תהליך טיפולי "כפוי" בחלקו. זה קורה תחת סמכות החוק (באמצעות קצין מבחן) או תחת השפעת הסמכות ההורית או הבית ספרית.
במקרים האלה- למרות שהתהליך הטיפולי מתרחש- זה לא אפקטיבי וגם לא הוגן ליצור שינוי רק ברכיב מערכתי אחד - הנער. קיים הכרח לקדם שינוי או לדרוש שינוי ברכיבים הנוספים מתוך השלם (הורים, משפחה וכו').



ב) שלושה דגמי יסוד של הורות לנער מתמכר


קיימים כל מיני סגנונות הורות הפוגמים ביכולת להביא את הנער לסיום התמכרותו. תנאי היסוד הפיזיים ובייחוד המנטאליים שהם יוצרים, אינם תואמים את הצרכים הבסיסיים של הנער היום, והם גורמים לתעוקה בלתי נסבלת.

במהלך עבודתי נחשפתי בעיקר לשלושה דגמי יסוד אופייניים של הורות לנער עם בעיות ועם בעיית ההתמכרות. לדגמי ההורות הללו יש הנחות יסוד ודינאמיקה מאפיינת. ראוי לדעת לזהות אותם ולהכיר את מאפייניהם. מה שמשותף לשלושתם הוא: חוסר אפקטיביות מדהימה בדרך לפתרון בעיות הנוער, התמחות בהצבת גבולות פיקטיביים, ועיסוק במימוש יעדים הקשורים בעיקר לצרכים הוריים.
כמובן שבפועל קיימים מודלים שונים של הורות המורכבים מקומבינציות של שלושת הטיפוסים במינונים שונים.
לצורך הדיון וההמחשה אני אדון בכל אחד מהם בנפרד:
1. ההורים עם הדפוס הפוליטי ("ההורים הפוליטיים")
2. ההורים עם הדפוס המאביס ("ההורים המאביסים")
3. ההורים עם הדפוס המעצב ("ההורים המעצבים")


1. ההורים עם הדפוס הפוליטי ("הפוליטיים")

העיסוק העיקרי של ההורים הפוליטיים הוא בנושאי הכוח והשליטה במערך הזוגי- משפחתי. ההורים הפוליטיים משתמשים בנער כאמצעי במאבק על הכוח והשליטה.

הנושא האמיתי במוקד ההתרחשות הוא מערכת היחסים בין בני הזוג. הם עסוקים בהתמקמות, בבעלות על סמכויות, בהיררכיה המעמדית ובחלוקת הכוח הפוליטי. השאלות שמעסיקות אותם הן: מי מהם יוביל, מי יכוון, מי ישלוט?
עיקר ההתנהלות של ההורים ביחס לילד קשורה לצורך להחליש או לנטרל באמצעותו את הכוח של ההורה השני. המטרה היא למנוע את עליונותו של ההורה השני. הם רוצים להשיג יתרונות במלחמת המעמדות הקבועה בין ההורים.

אסטרטגיית היסוד של ההורים הפוליטיים היא בעיקר תמיכה בנער בנקודה שבה ההורה השני מתמודד איתו. ההורה יוצר תמיכה בנער כשההורה השני מתייצב למול מעשיו או התנהגותו. החשש הוא שההורה המתנגד לנער עלול להתנצח, לנצח- ולהראות כשולט. להראות כמי שצובר כוח ומנהל את העניינים.
אצל ההורים הפוליטיים ההתמודדות בין ההורים הופכת ללא ישירה. ביטוי ההתנגדות זה לזו הוא בדרך כלל עקיף- דרך מתן לגיטימציה לנער ולהתנהגותו באופן גלוי או סמוי.
ההורה מתיש את כוחו של השני בכך שבמסגרת המחלוקות הוא כורת ברית סמויה עם הנער בנושא נתון או בעיתוי נתון. הוא מזין את הנער בתמיכה ומאפשר למאבק להתנהל ללא סיום. ההורה הנאבק מתיש את כוחו מול הנער, וההורה המגבה זוכה בקרב בנקודות.
הנער הופך למעין שליחו של ההורה, סוכן סמוי לרגע, חייל בשורות צבא המלחמה של ההורה בהורה השני. ההורים פשוט גררו את מלחמתם לזירה חדשה. המאבק במקום שיהיה ישיר וענייני- נעשה עקיף באמצעות שליח או גורם ייצוגי. הנער מייצג את המחאה וההתנגדות של בן זוג נגד השני. הנער הופך לכלי על לוח השחמט המשפחתי. בתוך "מאזן האימה" ההורי הוא מגלם אמצעי במאבק לשיפור עמדות וקידום אינטרסים.

ההורים פעמים רבות מתחלפים באופן ההתמקמות שלהם למול הנער, על פי הנושא הנידון או על פי אינטרס השליטה הנקודתי, עכשווי.
לעיתים מתרחש אצל ההורים היפוך עמדות כשיש צורך מידי "לתת קונטרה", או כאשר מתחלף הנושא שעומד על הפרק. אז אפשר לראות אצלם מעבר בולט מתובענות לוותרנות, ולהפך.



לדוגמא:
אימא "תתחרפן" ו"תשתגע" כל פעם שיש אי השקעה, או ירידה בלימודים- ותוותר ותתמוך בילד בנושאים אחרים.
אבא יגלה נוקשות ודרשנות בנושאי עבודה. הוא חושב שהילד אמור לעבוד ולהרוויח את דמי הכיס. מבחינתו - במיוחד בימי החופש, הילד חייב למצוא עבודה כלשהי כדי לפתח הרגלי חיים בריאים. הוא כמובן יוותר ויתמוך בילד בנושאים אחרים ובייחוד בנושאים שאימא מתנגדת להם.

לפעמים הנער מצליח לתמרן לא רע בין הדרישות השונות. אולם דבר אחד ברור: נפשו ללא ספק נשחקת מהצורך להיות עסוק בתמרונים אינסופיים. בכל התרחשות הוא צריך לקרוא היטב את המתרחש כדי להתארגן נכון מול "המתקפה ההורית" שהיא מורכבת, מתעתעת, מבלבלת, ולא באמת עסוקה בו.

אצל ה"פוליטיים" בגישתם, ישנה סתירה מבלבלת. יש חוסר אחידות וחוסר יציבות ביחס לילד או ביחס לנושא הנידון.
ישנה אימפוטנציה הורית בדרך להפקת תוצאות למול הנער ובייחוד נער עם בעיית התמכרות. המאבק הקבוע בין ההורים ושאיפתם לצבירת כוח ולאיזון הכוח- מנטרל את יכולתם ליצור גבול אפקטיבי.השיקול ההורי העוסק בהצבת גבול - הופך להיות תלוי אינטרס ותלוי מצב.

גבולות נוצרים ונאכפים עפ"י הגחמה ההורית. הם עסוקים יותר בהתנצחות הזוגית מאשר בטיפול אחראי בנער ובמצבו. אי ההסכמה בין ההורים מנייד את הגבולות עפ"י האינטרסים ההוריים.
כך נוצרים - "הגבולות הנודדים" בנושאים שונים כמו:ניקיונות, מטלות ביתיות,זמני חזרה, בילויים, שיעורים וכו'. הגבולות שנוצרים במשפחה הם דינאמיים, מבולבלים, משתנים- תלויי ההורה הדובר ומצבו- ובדרך כלל לא נאכפים.

ההדגשים ההוריים הסותרים גורמים ל"בריחת אוויר" מהמערכת- אם להשתמש במושג האהוב על ד"ר חיים עומר. בריחת האוויר גורמת לירידת ה"לחץ" שהוא חשוב וחיוני ליציבות המערכת. הלחץ (במקום שנחוץ שיהיה בו לחץ)- הופך לפיקטיבי, וסמכות ההורים נשחקת.

ברוב הפעמים ההורים הופכים ל"כוח של נאט"ו": NATO - No Action Talk Only
"נשיאים ורוח וגשם אין". כלומר- דיבורים ללא מעשים, חוקים ללא שיניים, הטרדות מילוליות חסרות מכוונות למימוש, או בעלות מימוש לא עקבי.
ההורים הפוליטיים יעשו כמעט הכול כדי שלא יקרה כלום.
הם פשוט עסוקים בקרב "הורדות ידיים".


לסיכום: "ההורים הפוליטיים" עסוקים במאבקי כוח ושליטה בזוגיות ובמשפחה והם משתמשים בנער כאמצעי בניהול המאבק.
הנער משמש ככלי משחק ייצוגי על לוח השחמט הפוליטי-משפחתי.
המודל הפוליטי הוא אימפוטנטי ואינו אפקטיבי ביחס לפתרון בעיות הנער.
הגבולות ההוריים הם "גבולות נודדים"-משתנים ובלתי יציבים. הם מתהווים כתוצר לוואי של ההתנצחות הזוגית, במקום כתוצאה של טיפול אחראי בנער ובמצבו.

יש צורך אדיר לשנות את הדפוס הפוליטי בדרך להבראת הנער.



(להמשך ראה מאמרי חלק ב')



אילן גבאי - עו"ס